<h1>ארחות חיים הלכ' נדה סימן ג'</h1>
<h2>דף כא:</h2>
המפלת חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה. הפילה חתיכה ואפילו היא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ואפילו נקרעת החתיכה ונמצאת מלאה דם טהורה שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה. הפילה כמין קליפה כמין שערה כמין עפר יבחושין ומראיהן אדום מטילין בתוך מים פושרין. ואם נמוחו טמאה שדם הוא שנקפה. וכל הרואה דם יבש טמאה. ואם שרו אותו בפושרין מעת לעת ולא נימוחו טהורה. שדם מכה הוא זה. וכת' הרשב"א ז"ל כל דם שתראה האשה בין לח בין יבש ואפילו הוה יבש מעיקרא טמא. ולא עוד אלא אפילו שורין אותו במים פושרין או מעכו אותו ברוק ולא נימוח טמא. בד"א בדם יבש אבל הרואה כמין קליפות או כמין שערות או כמין יבחושין או כמין דבר שהוא נפרך כעפר הרי אלו ספק דם ספק בריה. כיצד הוא עושה שורה אותו במים פושרין מעת לעת נמוחו בידוע שהוא דם. לא נימוחו בידוע שאין זה דם בריה [אלא] מכה יש לה בתוך מעיה וממנה קליפות אלו יוצאות או שערות אלו נופלין ואין מטמאין אותה משום פתיחת קבר שאין פתיחת הקבר לדברים קטנים כאלו. דברים אלו בין במעוברת שהפילה כמין אלו בין שאינה מעוברת כל שנמוחו טמאה ואם לאו טהורה. בד"א בזמן שהן יבשין אבל אם יש עליהן דם ואפילו מעט לחלוחית טמאה בכל שהוא. מעכתו ברוק על גבי צפורן ולא נמחה טהורה בידוע שלא ימחה על המים אפילו שרויין מעת לעת ע"כ.
<h2>דף כה.</h2>
זהו שפיר מרוקם תחלת בריתו של אדם גופו כעדשה שתי עיניו כשתי טפי זבוב מרוחקות זו מזו שני [חוטמיו] כשתי טפי זבוב קרובות זו לזו. פיו פתוח כחוט השערה ואין לו חתוך ידים ורגלים. נתבארה צורתו יותר מזה ועדין אין ניכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצח ומביאין קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר ואם נראה באותו מקום כשעורה סדוקה הרי זו נקבה ואינה צריכה בדיקה. ובכל אלו הרקימות של נפלים אין נותנין להם ימי טוהר עד שישעיר [הולד].
<h2>דף כח.</h2>
הוציא העובר [את] ידו והחזירה אמו טמאה לידה מדבריהם ואין לה ימי טוהר עד שיצא הולד רובו. ואם יצא ראשו כולו כאחת הרי זו כיוצא רובו. ילדה תאומים אחד זכר ואחד טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. האחת נקבה והשני טומטום או אנדרוגינוס תשב לנקבה. שהטומטום והאנדרוגינוס ספק הם שמא זכר או נקבה. ילדה זכר ונקבה תאומים תשב לנקבה ילדה טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה.
<h2>דף כט.</h2>
האשה שהוחזקה מעוברת וילדה ואין ידוע מה ילדה כגון שהפילה בבור או בנהר או הפילה וגררתו חיה הרי זו בחזקת שהפילה וולד ותשב לזכר ולנקבה ואם לא הוחזקה מעוברת והפילה ואין ידוע מה הפילה הרי זו ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה. כל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה דינה שתהיה אסורה לבעלה י"ד יום כיולדת נקבה. ז' ראשונים ודאין וז' שניים [ספק] ואין נותנין לה (אלא) ימי טוהר אלא ארבעים יום כיולדת זכר. ואם ראתה דם אחר הארבעים יום עד השמונים אינו דם טוהר אלא ספק דם נדה. וכן אם ראתה דם ביום פ"א בלבד הרי זו ספק נדה. ויושבת ז' ימי נדה שמא נקבה ילדה שאין לה ווסת נדות אלא [עד אחר] מלאת לה ימי טהרה. והרשב"א ז"ל כתב כל הרואה דם ואפילו בתוך מ' יום של זכר או בתוך פ' של נקבה יושבת עליו ז' נקיים לפי שעכשו החמירו בנות ישראל על כל דם כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות כמו שהחמירו על דם טפה כחרדל ע"כ. וכל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה ולנדה דינה שתהא אסורה לבעלה י"ד יום כיולדת נקבה ואם ראתה ביום פ"א הרי זו ספק נדה [וכן אם ראתה ביום ארבעים ואחד אע"פ שראתה ביום ל"ד הרי זו ספק נדה] ואסורה לבעלה עד ליל (מ"א) [מ"ח] כיולדת זכר ואין נותנין לה ימי טוהר כנדה והיא כמי שלא ילדה. וכל דם שתראה מיום שהפילה עד פ' יום אם בימי נדתה הרי זו ספק נדה מאחר השבעה מיום שהפילה. ואם בימי זיבתה הרי זו ספק זבה שאין ווסת בכל ימי מלאת. וכן אם ראתה ביום פ"א עדין היא מקולקלת ותהיה ספק נדה. אע"פ שלא ראתה אלא יום [א'] וכשתקבע לה ווסת אחר שמונים יסור קלקולה ותחזור להיות נדה ודאית [וכן מיום שהפילה עד ז' ימים ותהיה נדה ודאית] אם הפילה בתוך ימי נדתה.
<h2>דף ל.</h2>
היולדת טמאה כנדה ואע"פ שלא ראתה דם ואחד היולדת בן חי [או] בן מת אם זכר אם נקבה. יושבת לזכר או לנקבה והוא שתגמר צורתו ואין צורת הולד (נכרת) [נגמרת] בפחות מארבעים יום אחד הזכר ואחד הנקבה. והמפלת בתוך ארבעים יום או ביום ארבעים אין אמו טמאה לידה. הפילה ביום מ"א אחר תשמיש הרי היא ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה. היתה צורת האדם דקה ביותר שאינה נכרת בעליל תשב לזכר ולנקבה וזהו הנקרא שפיר מרוקם.
<h2>דף לז.</h2>
ובאלה הארצות פשט המנהג שאין נותנין לשום יולדת ימי טוהר כלל אבל סופרת שבעה נקיים בכל עת שתראה ואחר כך טובלת כמי שילדה בזוב. ואפילו ראתה בימי טוהר שלה שהם (מ"ג) [ל"ג] לזכר (ופ"ג) [וס"ו] לנקבה. וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל. ואע"פ שמן התורה כל דם שתראה בהן דם טוהר שאין מונעת האשה מבעלה אלא שטובלת אחר ז' [נקיים] של זכר ואחר י"ד של נקבה ומשמשת מטתה ואע"פ שהדם שותת עכשו החמירו בנות ישראל על עצמן לאסור כל דם כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות. ובצרפתה העמידו המנהג כדין תורה בדם טוהר. כתב הר"ש ז"ל ויולדת נקבה אם לא ראתה בתוך שבועים ללידתה אלא פסקה בנתים סופרת ז' נקיים בתוך השבועים עצמן ועולין לה אע"פ שהיא אסורה לשמש בתוך השבועים מיהו (לידי) [לימי] ספירה עולין לה שכך שנו חכמים ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה וטובלת לאחר שבועים ותשמש לאחר שבועים אבל אם לא ספרה ז' נקיים לעולם לא תשמש דבעינן נסתם הטמא נפתח הטהור. ע"כ.
